Relocation

כל החיים אנחנו במעברים

מהבטן החוצה לעולם, מהבית לגן, מהגן לבי"ס, לצבא, לאוניברסיטה. מהגיל הרך לילדות, לגיל ההתבגרות לעולם המבוגרים, להורות. המעברים השונים והמגוונים אותם עובר האדם מיום היוולדו ובמהלך חייו מהווים חלק בלתי נפרד מתהליך התהוות אישיותו. מחקרים מוכיחים שוב ושוב כי אכן התפתחותו של האדם רצופה ואפילו מותנית ביכולתו להתמודד ולעבור בהצלחה מעברים שונים בכל שלב מחייו. האדם לא נולד עם כישורים ומיומנויות הנחוצות להתמודדות עם השינויים המורכבים המתרחשים בשלבים השונים בחייו, אלא הוא לומד זאת ומפתח חוסן אישי לצורך התמודדות עצמאית עם מצבי החיים השונים. המעברים בשלבים השונים בחיינו הם תהליכים נורמליים שכולנו מכירים ועוברים, אבל כל אחד מתמודד איתם אחרת. יש ילדים שנכנסים לגן ומיד צוללים למשחק חדש. יש ילדים שצריכים יותר זמן. יש כאלה שמתקשים להיפרד מההורים וזקוקים ליותר עזרה ותמיכה. זה נכון לא רק לילדי הגן, אלא לכל גיל. לכולם קשה בהתחלה במקומות חדשים ולרב האנשים נהיה יותר קל עם הזמן, לאט ובהדרגה המצב משתפר. אם אין שיפור, אז אפשר לקבל עזרה. 
רילוקיישין הוא שינוי גדול ומשמעותי המכיל בתוכו הרבה מן הלא מוכר והלא ידוע!!, כמו כל שינוי בחיים הוא עשוי להחוות כקרש קפיצה לצמיחה או כמשבר.

הייחודיות של המעבר לארץ חדשה

ובכל זאת לרילוקיישיין , למעבר לארץ חדשה יש מאפיינים ייחודים משלו. בדרך כלל כשאנחנו עוברים שינוי משמעותי בחיים מדובר בתחום אחד וכל השאר נשאר דומה, מערכות התמיכה שלנו נשארות יציבות.
ברילוקישיין, השינוי הוא טוטאלי, כל העולם שלנו כמו שאנחנו מכירים אותו משתנה, מתהפך. השינוי הוא בכל תחומי החיים- מקצועית, חברתית, משפחתית, גיאוגרפית- מזג האוויר שונה.
יש הרבה משתנים, חיצוניים ופנימיים בסיפור של כל מעבר. סיבת המעבר, המוטיבציה למעבר, המצב הכלכלי, מה השארנו מאחור, היחסים עם המשפחה שבארץ, הסביבה החדשה שהגענו אליה, סגנון ההתמודדות האישי של כל אחד עם משברים, ניסיון קודם ברילוקיישין ובכלל מאפיינים אישיותיים כמו אופטימיות או פסימיות, יכולת להכיל חרדה או תסכול וכו', .

המעבר הזה, שמעורר תגובות של פרגון וקנאה מהסביבה בארץ ("הייתי מתחלף איתכם", "היה מתאים לי שנתיים הפסקה מהעבודה", ״תהנו, אתם בטיול ארוך"), דורש התמודדות מחודשת של מי שהמעבר שינה את מקומו בחיים והאתגר הייחודי והקשה בפני עצמו הוא לצקת משמעות חדשה במקום זו שאבדה עם המעבר לחו"ל ואיבוד הקריירה שהייתה בבית. העוגנים המוכרים- משפחה מורחבת, מעגל חברתי, זהות מקצועית, זהות הורית וזוגית כפי שהייתה לפני המעבר, עצמאות אישית- כל אלה נשארים מאחור ומשפיעים מאד על הדימוי העצמי, הזהות ותחושת השייכות במציאות החדשה. המעבר מלווה בתחושות של אובדן ומעמיד במבחן את כלל יכולות ההתמודדות וההסתגלות. המשימה העיקרית כעת היא משימת שימור הערך העצמי.
אנשים מעדיפים ובצדק, להתכונן לקראת מעברים או שינויים צפויים בחייהם. רב האנשים עושים איזשהי הכנה לקראת הרילוקיישין, יוצרים קשר עם אנשים במקום אליו נוסעים, מבררים אפשרויות תעסוקה, לימודים, נסיעת הכנה. אבל הכנה מראש מתמקדת בעיקר בתכנון החיים הממשיים- מגורים, מסגרות לילדים, מסמכים, ביטוח רפואי. השאלה הקשה שממתינה מעבר לפינה היא "מה איתי?". ודווקא עליה מאד קשה לענות מראש.

חלק מההתמודדות עם הקושי הזה, היא ההבנה/ ההכרה בדיוק בכך- שאנו נכנסים למצב חדש של עמימות, שאנחנו לא יודעים מה יהיה. הולכת להיות תק' מסויימת, שאנחנו לא יודעים בדיוק מתי היא תסתיים של חוסר וודאות לגבי "מה איתי?". זה עוזר כי אנחנו נדרשים לגלות סלחנות כלפי עצמינו, גמישות, פתיחות. להפחית את הביקורת העצמית. התמודדות טובה עם הקושי והאובדן הכרוכים במעבר, עוברת דווקא דרך ההכרה בהם, לאפשר לעצמי לבטא אותם ולתת להם מקום. הרבה אנשים מרגישים חוסר לגיטימציה לדבר על הקושי שהן חווים, אם מתוך בושה להודות בחולשה או תחושה שהסביבה בארץ מצפה מהם ליהנות או סתם מתוך תחושה של "כמה כבר אפשר לקטר". אבל הכרה ונתינת מקום למערבולת הרגשית שעוברת עלינו יחד עם הכרה בדברים שלא מצליחים לקרות, הן תנאי ראשוני לבריאה של משמעות חדשה בתוך המציאות שהשתנתה.

דרכי התמודדות

הדרך להגדרה עצמית מחודשת, למציאת משמעות חדשה היא מורכבת, לא פשוטה ודורשת משאבים נפשיים. כשהערך העצמי נפגע כתוצאה מהפסקת תפקידים קודמים – פעמים רבות הנטייה היא לנסות ולשמור על הערך העצמי דרך עשיית אותם דברים שחיזקו אותנו בעבר- השקעה בהורות, חיפוש עבודה בתחום המקצועי המוכר, תחביבים. לפעמים זה מצליח אבל לפעמים לא ואז הפער בין הציפיות למציאות מסב בעיקר תחושות של תסכול, אכזבה, חוסר אונים ושבר בדימוי העצמי. האפשרות לצמוח מתוך החוויה המטלטלת של המעבר כרוכה גם בוויתור, לעיתים באופן חלקי וזמני בלבד, על אותן ציפיות ושאיפות מוקדמות כדי להיפתח לאפשרויות אחרות ולברוא מטרות חדשות שישיבו את תחושת הערך העצמי.
בחודשים הראשונים אנחנו עסוקים בהתמקמות וזה גוזל זמן וזה נסבל, אבל לאורך זמן לא לעשות כלום בעל משמעות אישית זה קשה מאד. אחד הקשיים הוא למצוא את הכח למצוא תעסוקה- עבודה, תחביב, לימודים. כדאי להתחיל במטרות קטנות, פשוטות ולצבור חוויות של הצלחה (הכרת הסביבה דרך הרגליים, להסתובב, לדבר עם אנשים, סיור במקום העבודה של בן הזוג). לשאוף להכניס ליומן/ ללו"ז השבועי שניים- שלושה דברים משמעותיים לי, מבדיקת מוסדות מתאימים לעבודה או לימודים, חוג אישי, דרך כתיבת בלוג או תכנון טיולים משפחתיים ועד מציאת בית קפה טוב.
תחושת הבדידות ברילוקיישיין, כתוצאה מהריחוק ממשפחה וחברים, היא אחת התחושות הקשות והמדכאות לעיתים. יש צורך להכיר אנשים חדשים ולהיות נחמדים. להתחיל וליצור מהתחלה את הרשת החברתית – לצור קשרי חברות חדשים , בגיל שבו רוב החברויות כבר קיימות ומבוססות.
והתחושה המוזרה ש"בגיל שלי לעשות חברים חדשות"?  אז התשובה היא כן. בהרבה מקומות היוזמה החדשה הזאת מתקבלת בברכה, ויש הרבה עזרה הדדית, אם רק מבקשים. בכל מצב של משבר ובכל התמודדות עם מעבר, התמיכה החברתית נחשבת לגורם המחסן והמחזק ביותר. השיתוף מייצר תחושה של ביחד, של אני לא לבד. בנוסף השיתוף בחוויות ורגשות מאפשר הגברת המודעות העצמית. דרך השיתוף בניסיון האישי שלי כמו גם חשיפה לזוויות ראיה נוספות וניסיונם של אחרים, מתאפשרת למידה עצמית על מה הגורמים האישים שלי שעוזרים או מעכבים את ההסתגלות וכן למידה של דרכי התמודדות חדשים.

ובנימה אופטימית…

למרות כל הקשיים יש בתקופה הזו גם הרבה הזדמנויות להתרחבות וצמיחה. תק' צינון או תק' העצמה, לא משנה איך מסתכלים עליה, פתאום באמצע החיים יש אפשרות לעצור, לחשוב, להתבונן פנימה ולהחליט מחדש, לבחור מחדש, לשנות כיוון, לסטות הצידה מהמוכר והידוע.
עלינו לזכור כי תהליך ההתפתחות של אישיותנו אינו חדל מלהתפתח. קיימת דינמיקה פעילה וזורמת במעברים שלנו משלב אחד בחיינו לשלב אחר. אנחנו מביאים איתנו לרילוקיישיין את עצמנו כמו שהכרנו עד היום וניקח את עצמנו בחזרה גם בתום התקופה הזו עם כל מה שנצבור בזמן הזה.